משפחה

להתחיל בכל פעם מחדש

הורות היא מסע ארוך הדורש מאיתנו לא אחת לאחוז באהבה על מנת להמשיך ולצעוד יחד, הורים וילדים.

מכירים את הזמנים האלה שהילדים ממש מגזימים, אנחנו ממש כועסים והם עוד יותר. מעין מעגל של כעס, אכזבה ותחושת חוסר אונים. כל העונשים האפשריים ניתנו והילד או הילדה מסרבים "ללמוד לקח", לכן אנו מביעים את כעסנו בכל מפגש עימם, כדי שלא יחשבו שהאירוע הסתיים מבחינתנו, ההורים.

כשנישאל את ההורה מה הוא רוצה שיקרה, לרוב ידבר על התנהגות ספציפית, או אוסף התנהגויות השייכות לאותה המשפחה אותן הוא רוצה למגר. כמו כן יש שיטענו שהם מביעים בעוצמה גדולה מאוד את אי הנחת, כי הילדים "עמידים" לדבריהם. הם יתארו שהמצב מדיר שינה מעיניהם וזמן רב של השיחות המשותפות עוסק ב"ילד/ה"

כשנישאל את הילדים מדוע הם מתנהגים כך, פעמים רבות יאמרו שלא משנה מה הם יעשו, בסופו של דבר ההורים כועסים עליהם או מאוכזבים מהם, הם יתארו חוויה בה ההורים לא מקשיבים להם. תחושה של ייאוש, חוסר אונים ואף ויתור על הסיכוי ליחסים טובים יותר או תחושת הערכה מצד ההורים.

למתבונן מהצד יכולה הסיטואציה להראות מוזר, שני הצדדים מושקעים רגשית ברצון לשנות את המצב, אך אינם מוצאים את השביל לשינוי המצב. ויין דייר, פילוסוף והוגה דעות אמריקני אמר את המשפט הבא "כשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים". השינוי שאני רוצה להציע קשור בפרופורציה. עלינו להשיב על מספר שאלות על מנת להצליח להתייחס באופן שונה למצב.

  1. האם הילד נורא או המעשה?
  2. האם יש בילדינו תכונות/התנהגויות בהם אנו, ההורים, גאים?
  3. האם מעשה זה באמת מנבא עתיד בעייתי עבורם?
  4. האם יש לנו מה לעשות בנושא?

אני מניחה שלרוב התשובה הראשונה תהיה שהמעשה אינו כה נורא או שהוא כן נורא, וכי לא ציפינו מילדנו לנהוג כך. על השאלה השנייה הורים משיבים לרוב בחיוב ושאלה שלוש היא המורכבת, שכן היא מעמתת את ההורים עם חששותיהם מהעתיד, הדמיוני נכון לזמן האירוע. החשש מהעתיד שיכול להיות כה גדול עד כי כל התגובות למעשה נובעות מהפחד עצמו ולא קשורות למעשה עצמו. על השאלה הרביעית סביר להניח שהתשובות יתחלקו לאלו שיענו בחיוב, לעומת אלו שישיבו בשלילה. שוב השלילה יכולה להיות תשובה עניינית וכך היא תגרום להורים להגיב באופן ענייני לילד, יחד עם זאת אם היא תהיה מלווה ברגש של ייאוש או חוסר אונים, היא תוביל לתגובה המונעת מרגשות אלה.

בהנחה שהשאלות סייעו לנו להבין את פני הדברים באופן ענייני יותר, ולמרות שיתכן והתשובה לשאלה הרביעית היא שלילית. ההורים צריכים להבין ולזכור שאולי אין להם אפשרות לטפל ולשנות משהו שכבר קרה, אבל בהחלט יש להם מה לעשות על מנת לטפל בכך, לטובת העתיד של הילדים. אנחנו יכולים להתחיל מחדש, כלומר לשבת לשוחח שיחה שכל מטרתה היא הבעת אהבה לילדים. שימו לב, אין הדבר אומר שניתן אישור מצדכם להתנהגות, אלא לכך שגם כשהילד/ה טועה, מאכזב/ת הם תמיד אהובים. כדאי להשתמש במשפטים מהסוג הבא: לא נעים לי להיות איתך במצב בו אנו כועסים כל הזמן, יותר משאני כועס/ת עליך אני אוהב/ת אותך ודואג/ת לך. חסר לי לצחוק איתך, לשבת יחד בערב ולשוחח / לצפות בתוכנית אהובה/ לעשות ספורט יחד וכיו"ב. זוהי הזמנה לחידוש הקשר ונירמול היחסים מחדש. זוהי הזמנה שלנו אליו ובה בקשה לאפשר לנו להיות לחלק מחייו, כי הוא חשוב ואהוב. זוהי גם הדרך שלנו להישאר קרובים אליו ולקוות שהקשר והדוגמה האישית הם שישפיעו על התנהגותו ובחירותיו בעתיד.

בהצלחה.

תגיות
הצג עוד

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Check Also
סגירה
Back to top button
סגירה
סגירה