משפחה

הורות, מאיפה מתחילים?

הורות בזמן קורונה או "מה הילד רוצה ממני?"

משבר הקורונה הביא איתו התמודדויות רבות ושונות לכולנו, להורים שבנינו נוסף הצורך להתמודד עם הילדים האישיים שעות רבות בבית, מעבר לזמן לו אנו רגילים. משיחות עם הורים יש את אלו ששמחו על ההזדמנות לעצור לרגע מהחיים על אוטוסטרדה ארוכה מאוד ויש שמיד נלחצו מהדרישות להן יתבקשו בזמן הקרוב, כשכלל לא ברור להם אם הם מסוגלים לכך. דבר אחד מאחד משותף לכולם, כלל ההורים רואים בתקופה זו אתגר בעוצמות שונות, תלוי מתי שואלים.

אנו חיים בעידן בו מרבית הזוגות והיחידים רוצים בילדים ורבים עוברים טיפולים מפרכים במסע להבאת ילד/ה לעולם. מה קורה בין הרצון העז להורות ולאהבה הגדולה אותה רוכשים ההורים לילדיהם לבין הפחד משהיה ממושכת שלא כוללת אפשרות למעבר מאטרקציה לאטרקציה? מדוע אנו כה חוששים משהיה משותפת? מדוע איננו מאמינים ביכולת שלנו לעשות "עבודה טובה" עם ילדינו, או לפחות כפי שאמר הפסיכולוג וויניקוט, להיות מספיק טובים עבורם?

אני מוצאת את עצמי חוקרת את השאלות הללו לאורך השנים והתשובה מקבלת גוונים ורבדים נוספים ככל שאני מתבגרת, מתבוננת ומקשיבה.

לפני שנגיע לסיום אני רוצה לגלות לכולם, רובינו עושים עבודה טובה דיה. למה הכוונה? הכוונה היא שאנחנו מגדלים אותם ועושים כל מאמץ לאפשר לילדינו חיי רווחה. כולנו טועים ואף משאירים כל מיני "צלקות" בנפשם, ארועים שלא נהנו לחוות. למשל גירושים, משבר כלכלי, משבר בריאותי או פשוט תקופה בה מצב רוחנו היה שפוף…יחד עם זאת לילדינו יש מספיק כוחות נפשיים לגדול לאנשים עצמאיים ויצרניים.

אם אחזור לשאלה שתוארה ואנסה להשיב עליה הרי שהבסיס שלה מתחיל בקושי שלנו לזהות ולהבין מה ילדינו צריכים, למה הם זקוקים? אין הכוונה לרצונות הקונקרטיים שלהם, למשל במאכל מסויים או תלבושת מסויימת לביה"ס, אלא מעבר לכך… במעמקי נפשם, המקום שהם לא בהכרח מכירים או שהם מכירים, אך מתקשים בהמשגה והמללה של המתרחש בו. כשילד בוכה כי הוא רוצה בגד אחר, האם הדבר קשור באמת לבגד? אולי הוא התגעגע אחרי יום ארוך שלא נפגשנו ופשוט לא יודע להביע את בליל הרגשות שמציף אותו, אולי הוא פשוט עייף ואולי פשוט זקוק להביע תוקפנות מבלי שנבהל, באופן שיאפשר לו להכיל אוכל חלקי אישיותו (כן, גם תוקפנות) מבלי להיבהל, מתוך חום ואהבה. כך הוא ילמד לפחד מהם פחות, כך ידע שהוא אהוב על כל חלקיו.

הבלבול – הוא מתחיל בשלב בו אנו ההורים מבינים את מורכבות תפקידנו אך מתקשים מאוד לייצר אבחנה לגבי צרכי הילד. בשלב זה אנו עלולים לפתח  רפרטואר תגובות מאוד מצומצם. כזה שיצמצם מאוד את הקשר שלנו איתם וישטח אותו. אין "עומק" בראיה שלנו אותם, אין "חוויית  ניראות" רגשית לילד וככזה הוא מוצא עצמו בבדידות ואנו מרגישים חוסר אונים מול הרצון להתקרב וחסר ההבנה איך לעשות זאת.

איך מתחילים?

עוצרים לרגע, בערב, פעם בשבוע ביום קבוע, ביחד או לבד ועונים על השאלות הבאות: למה הילד זקוק? מה יאפשר לו להצליח ב…? מה יאפשר לו לרצות להתקרב אלי? למה הוא זקוק ממני? איך אשיג זאת? מי יכול לעזור לי? אין הכרח לענות על כל השאלות, הן בעיקר מכוונות אותנו להבין מה הוא אומר לנו בהתנהגות, זו הזמנה להתבוננות בילדים שלנו מעבר להתנהגות אל עולם הרגשי שמסתתר מאחוריה. ככל שעוברות שנים מבלי שנסתכל אנו נזדקק לאימונים רבים על מנת לדייק את התשובות.

זו  תחילת הדרך, תחילת המסע לקשר עמוק ומשמעותי בינינו לבינם. אין פה הבטחה לשגרה קלה וחסרת אתגרים, יש פה הבטחה ליצירה של עולם נוסף העולם שלנו ביחד איתם, עולם עם אינסוף אפשרויות ורגעי חסד ושמחה.

מלכה נורי דאבוש

תגיות
הצג עוד

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
סגירה
סגירה